האבחנה של ADHD מתבססת על שילוב של כמה מרכיבים – היא אינה מתבצעת באמצעות בדיקה אחת, וגם לא באמצעות מחשב. למעשה, מדובר בתהליך קליני שמטרתו לבחון האם קיימת תסמונת של הפרעת קשב וריכוז בהתאם לקריטריונים המקובלים (למשל ב־DSM-5), ובהתאם להשפעה של אותם סימפטומים על התפקוד היומיומי של האדם.
המרכיבים המרכזיים של האבחון:
ראיון קליני מובנה עם פסיכיאטר, פסיכולוג או נוירולוג. כאן בודקים היסטוריה התפתחותית, תפקוד בלימודים, בעבודה וביחסים בין־אישיים, והאם הסימפטומים מופיעים מגיל צעיר ובמספר תחומי חיים.
שאלוני דיווח עצמי (ולעיתים גם דיווח של קרובים), כדי לקבל תמונה רחבה על תפקוד לאורך זמן.
כלים נוירו־פסיכולוגיים תומכים (כמו מבחן מוקסו או TOVA), שנועדו להמחיש דפוסי תגובה, אך אינם מחליפים את ההתרשמות הקלינית.
שלילת גורמים אחרים שיכולים להיראות דומים (כמו חרדה, דיכאון, בעיות שינה או עומס רגשי).
חשוב להבין: אבחון של ADHD הוא לא טכני. הוא לא "תוצאה שיוצאת חיובית או שלילית", אלא החלטה מקצועית שמבוססת על הבנה מעמיקה של האדם מול קריטריונים מוגדרים.
ומה קורה בפועל?
בפועל, האבחון משתנה לפי המסגרת:
בקופות החולים בדרך כלל מאבחן פסיכיאטר (לעיתים עם מבחן תפקודי), ובמסגרות פרטיות נהוג לשלב בין ראיון פסיכולוגי, שאלונים ומבדק ממוחשב.
בחלק מהמקרים, בעיקר כשרוצים לבקש התאמות בבחינות או זכאות מסוימת, נדרש גם מבחן אינטליגנציה או אבחון דידקטי נלווה.
לסיכום: אבחון טוב של ADHD לא בודק רק "אם יש קשב או אין", אלא שואל: איך האדם חי עם זה?, כמה זה מפריע לו? וכיצד אפשר לתרגם את התמונה הזאת לדרך טיפולית מדויקת.