כן, בהחלט. יותר מזה – הרבה מאוד אנשים מאובחנים לראשונה רק בגיל מבוגר, לפעמים בגיל 30, 40 או אפילו מאוחר יותר.
הסיבה? ADHD במבוגרים נראה אחרת ממה שרובנו רגילים לחשוב עליו. זה לא תמיד הילד שקופץ על השולחנות או לא יושב רגע בשקט. אצל מבוגרים, הסימפטומים יכולים להיות שקטים ומתוחכמים יותר – אבל לא פחות משפיעים.
למה זה קורה דווקא בבגרות?
ברוב המקרים, התסמינים היו שם תמיד – רק שלא קראו להם בשם.
הרבה מבוגרים עם ADHD תפקדו איכשהו בעזרת אינטיליגנציה גבוהה, הורים תומכים, מסגרות נוקשות או סביבה שמבנה להם את היום.
אבל כשהם יוצאים לעולם האמיתי – צריך לנהל זמן לבד, לעמוד בזמנים, לארגן את החיים, לווסת רגשות, להתמודד עם עומס. ושם פתאום הכול קורס.
בשלב הזה, אנשים מתחילים לחפש הסבר: למה אני מתפקד פחות טוב מאחרים? למה אני תמיד מרגיש שאני “כמעט מצליח”? למה הכול קשה לי יותר ממה שזה אמור להיות?
איך נראה ADHD אצל מבוגרים?
קושי להתמיד בפרויקטים לאורך זמן
דחיינות כרונית, כולל בדברים חשובים
חוויית עומס תמידית, גם אם אין הרבה משימות
קושי בארגון סביבת החיים (ניירת, בית, משימות)
נטייה לטעויות של חוסר תשומת לב
תנודות חזקות במצב הרוח, רגישות לביקורת
קושי לעקוב אחרי שיחה ארוכה או לשבת בפגישה מבלי לאבד ריכוז
חשוב להבין: ADHD במבוגרים הוא לא “שריד מהילדות”. זו הפרעה שממשיכה לאורך החיים – רק שהביטוי שלה משתנה.
אז מה עושים?
אם אתה מזדהה עם התמונה הזו, והקשיים שאתה חווה משפיעים על איכות החיים שלך – כדאי לפנות לאבחון מקצועי.
האבחון אצל מבוגרים נעשה על ידי פסיכיאטר או נוירולוג, וכולל שיחה קלינית, שאלונים ולעיתים גם בדיקות עזר.
הרבה פעמים, עצם האבחון נותן תחושת הקלה – כי סוף סוף יש שם למה שעובר עליך, וגם דרך להתחיל לטפל בזה.