האם אפשר “להתמכר לדופמין” — למשל מרשתות חברתיות — ואיך מתמודדים עם זה?

המונח "התמכרות לדופמין" הוא מעט מטעה — אנחנו לא באמת מתמכרים לדופמין עצמו, אלא להתנהגויות שמעוררות שחרור מהיר ועוצמתי שלו, כמו גלילה ממושכת ברשתות חברתיות, משחקי וידאו או אכילת מזון עתיר סוכר ושומן. גירויים מהירים אלו יוצרים “פיקים” (עליות חדות) ברמות הדופמין, ולאחריהם ירידות חדות שעלולות לגרום לרצון לחזור ולחוות את הגירוי שוב.

איך זה עובד:

• כל גירוי מהנה מעורר הפרשת דופמין במערכת התגמול במוח.

• כשהגירויים עוצמתיים ותכופים מדי, המוח מסתגל ומפחית את הרגישות לקולטני דופמין.

• התוצאה – צריך יותר ויותר גירוי כדי להרגיש את אותה הנאה, מה שמזכיר מנגנונים של התמכרות.

דרכי התמודדות:

• הפחתת חשיפה הדרגתית – קביעת “זמני מסך” מוגדרים ביום.

• החלפת הגירוי המיידי – בפעילויות שמספקות דופמין באופן יציב, כמו פעילות גופנית, תחביבים יצירתיים או זמן בטבע.

• מודעות למעגל ההתמכרות – הבנת הטריגרים שגורמים לחיפוש הגירוי (שעמום, לחץ) ועבודה על מענה חלופי.

• דופמין פסטינג – הפסקות יזומות מגירויים עתירי דופמין כדי לאפשר למערכת העצבית “לאפס” את עצמה.

מניסיון של אנשים שהפחיתו חשיפה למסכים, השינוי הראשוני מלווה באי־נוחות, אך לאחר שבועות בודדים רמות האנרגיה, המיקוד והסיפוק מפעילויות פשוטות משתפרות משמעותית.

📚 מקורות:

• Dopaten – דופמין והתמכרות דיגיטלית.

• Harvard Health – The brain’s reward system and addiction.

• National Institute on Drug Abuse – Dopamine and addictive behaviors.

המידע באתר דופטן אינו מהווה ייעוץ רפואי, אבחנה או תחליף להתייעצות עם רופא או איש מקצוע מוסמך.